שבת/ ליליאנה ריצ'מן
בראשית ב: א ״ויכולו השמים והארץ וכל צבאם. ב ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. ג ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות״
שמות כ,ח-יא: ״זכור את יום השבת לקדשו: ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך: ויום השביעי שבת לה׳ אלקיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך: כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי על כן ברך ה׳ את יום השבת ויקדשהו״
שמות לא, טז-יז: ״ ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם: ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש״
איך מוגדר השבת בפסוקים אלו? מה אפשר ללמוד מהם?
בלימוד משותף נסינו לדייק בפסוקים.
1) קודם כל השבת היא לה׳.
שבת שבתון קדש לה׳ עשה את השבת לה׳. מכילתא: יכול כמו שהמועדות מסורות לבית דין גם השבת? לא, השבת היא לא לכם אלא לה׳. השבת זה לא שלנו. השבת היא לה׳. מה משמעות שהשבת לא מסורה לבית דין? אנו רק מקבלים אותה. אנו נכנסים למשהו קיים. אנו כאילו משתתפים עם ה׳ בשבת שלו. שבת זה מציאות ולא זמן – השבת לא שייכת לעולם שאנו עושים ויוצרים. שייכת לעולם הנשמות, לעולם הבריאה. לכן יש לנו נשמה יתרה. היא שייכת למציאות עליונה. היא מעל המוגבל: היא באה מעולם הבריאה. שבת זה התגלות של ה׳. לחיות את השבת, השבת חבויה בתוכנו. אנו צריכים להתכונן ולקבל את השבת שבא אלינו מלמעלה. כדי לקבל צריך להיות כלי. להרפות מלהחזיק ולעשות. לא לחשוב שהכל בא ממני. לנקות את לכלוכי הנפש. לנקות הנפש מהחולין.
2) כתוב ״ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה׳ אלקיך לא תעשה כל מלאכה… כי ששת ימים עשה״ (שמות כ,יא) טעם מצות השביתה הוא מכיון שששת ימים עשה וכו׳ וינח ביום השביעי, לכן גם אנו נצטוינו על השביתה בשבת. כותב הרב ישראל אליהו וויינטרויב ז״ל בספרו ״רזא דשבת״: הרי לנו מכאן דמצוות השבת היא לעשות מה שהוא יתברך עושה ביום השבת. ואף דכל המצוות הם כך כ״ש בירושלמי (פ״א דר״ה ה״ג) הקב״ה גוזר גזירה הוא מקיימה תחלה, מ״מ לא נכתב כן מפורש אלא בטעם מצוות שביתת השבת, ובכל המצוות רק באופן כללי קיים ענין זה, שנצטוינו במצות ״והלכתה בדרכיו״, דהיות האדם צלם אלקים היינו דמיון פעולותיו לפעולות הבורא יתברך, כ״ש חז״ל מה הוא רחום אף אתה היה רחום וכו׳, כן הוא פעולת כל המצוות, אבל בשבת נכתב ענין זה בפרטות.
3) איזה בחינות יש לשבת? הנה יש בשבת בחי׳ שביעי, ויש עוד מדרגה מיוחדת בחי׳ שבת. כותב בספר נתיבות שלום: והחילוק בין ב׳ הבחינות, שבחי׳ יום השביעי תלוי איך היו מעשיו במשך כל ימות השבוע, שזהו ענין שביעי שהוא שביעי לששה הקודמים לו ופועל יוצא מהם. אבל בחי׳ שבת היא לעילא מכל דרגין, אין לה שום התייחסות לששת הימים, והיא למעלה מכל ענין ההכנה. והנה קודם יציאת מצרים לא נזכר בתורה השם שבת אלא שביעי, כ״ש בפרשת ׳ויכולו׳, ויכל אלקים ביום השביעי וישבות ביום השביעי ויברך אלקים את יום השביעי. ולא נזכר כלל שם שבת. רק אחר יציאת מצרים, לאחר שנצטוו במרה על השבת, כתיב ״ראו כי ה׳ נתן לכם את השבת״ (שמות טז). והטעם, כי בראשית בריאת העולם היתה רק הבחינה הכללית בחינת שביעי, שהיא השבת של כללות הבריאה, ורק לאחר שנהיו ישראל העם הנבחר ניתנה להם ההארה והקדושה המיוחדת של בחי׳ שבת, שהיא כולה להם בלבד. ביני ובין בני ישראל אות היא, השבת היא אות על הקשר והדביקות בין הקב״ה וישראל, כי שבת הוא יחוד קוב״ה וישראל. אמנם לעולם, ענין שבת עבור העולם הוא כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש.
4)מאמר אדמו״ר הזקן: ״הנה מצינו שנאמר בתורה גבי שבת ב׳ לשונות. הא׳ כמ״ש וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, שהוא השבת והעלייה מכל אשר עשה, דהיינו מבחינת עשייה. הב׳ מ״ש אחר כך כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא, שהוא בחינת שבת ועלייה גם מבחינת בריאה, עם היותו למעלה מבחינת עשייה, וכמ״ש אשר ברא אלקים לעשות, שהבריאה הוא רק מקור להיות מזה אחר כך בחינת עשייה, ובשבת שבת גם כן מבחינת מלאכתו אשר ברא וכו׳. והן הן בחינות שבת תתאה ושבת עילאה. כי הנה וישבת מבחינת אשר עשה, היינו עליות עולמות התחתונים שנקראים בכלל בחינת עשייה אצלו יתברך, ובשבת הם מתעלים למעלה מבחינת עשייה. וזהו והנה טוב מאד ויכולו השמים וכו׳, פירוש, שהוטב והוכשר בעיניו סדר ההשתלשלות שנעשו על אופן ויכולו, לשון כלות הנפש, שנעשו בענין שיוכלו להיות בבחינת כלות הנפש.״
מה ההבדל בין ברא ועשה? משינוי הלשון בשני הכתובים, שתחילה נאמר ״וישבות.. מכל מלאכתו אשר עשה״ ואחר כך נאמר ״שבת מכל מלאכתו אשר ברא״, מוכח ש״אשר ברא״ ו״אשר עשה״ הם שני ענינים שונים. וכפי שהוא גם בפשטות, ש׳ברא׳ הוא בריאת יש מאין, היינו בריאת עצם ה׳יש׳, ו׳עשה׳ – לשון תיקון – הוא נתינת צורה מסויימת ליש, עד שהוא מתוקן ונגמר לגמרי. ועל פי פנימיות הענינים, ׳ברא׳ ו׳עשה׳ הם שני סוגי עולמות, שיש עולמות שנקראים עשיה ויש שנקראים בריאה, וביום השבת יש שביתה ועליה בשני סוגי העולמות, ישנה השביתה ׳מכל אשר עשה׳ שעי״ז העולמות שבבחינת עשייה עולים למעלה מבחינת עשייה, וישנה השביתה ׳מכל אשר ברא׳, שעולים למעלה מבחינת בריאה.
5)מאמר האדמו״ר הזקן: אך הנה אמרו חז״ל מי שטרח בערב שבת יאכל כו׳, לכך כתיב ושמרו בני ישראל את השבת לעשות כו׳, כלומר שישמור מחול לשבת, גם לתקן בעצמו ולעשות בנפשו את השבת שיהיה באמת כך. והשמירה הזאת לעשות שבת בנפשו בימות החול הוא על ידי התפילה. כי הנה בתקונים אמרו כי התפילה היא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלקים עולים ויורדים בו״.
איך שומרים על השבת? מה זה שמירה? הפירוש הפנימי ב׳ושמרו בני ישראל את השבת לעשות׳ הוא לא רק השמירה מעשיית מלאכה ביום השבת, אלא שישמור מחול לשבת [כפי שפירש האריז״ל], היינו שאנו שומרים על השבת תמיד, כאדם השומר על חפץ יקר תמיד, שיהיה מוכן בשעה שיצטרך להשתמש בו. ועוד זאת מדגיש הכתוב – לעשות את השבת – עשייה לשון תיקון, והיינו, שמוטל על האדם לתקן את נפשו במשך ששת ימי המעשה, שתהא ראויה באמת להתקדש בקדושתו יתברך. כלומר: הפירוש הפנימי ב׳ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת׳ הוא, שהכנת האדם בחול ליום השבת היא בכך שעושה בחינת ׳שבת בנפשו עוד בימות החול׳. וכיצד עושה אדם שבת בנפשו בימות החול? הרי זה על ידי התפילה שבכל יום. שכן, בשעת התפילה האדם מנתק את עצמו מכל הצרכין הגשמיים וענייני עולם הזה ומשתדל בכל כוחו לידבק באלקות, וזהו מעין השבת שהיא קדש לה׳. בתיקוני זהר (תקון מה-פג,א) פירש שהסולם שראה יעקב בחלומו, שעל ידו מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, רומז על התפילה כי התפילה היא כסולם שאפשר לעלות ולרדת בו, מפני שהתפילה נותנת כח בנבראים להגביה את עצמם עד שיתעלו ויגיעו לשרשם למעלה, ומאידך על ידי התפילה יורדים כל הגילויים העליונים למטה.
6)מאמר אדמו״ר הזקן: וזהו שבכל מעשה ששת ימי בראשית עד אחר ויכלו לא נאמר רק שם אלקים, כי אם אחר שנאמר ויכלו כו׳ כי בו שבת כו׳ אחר כך נאמר ביום עשות ה׳ אלקים, נזכר אחר כך דווקא שם ה׳. והענין, כי ידוע מ״ש שמש ומגן ה׳ אלקים, כי שם ה׳ כתיב ביה אני ה׳ לא שיניתי, ובחינת אלקים הוא הנרתיק לשם ה׳ הנקרא גם כן שמש, כדי להיות התהוות הבריאה יש מאין, שזהו על ידי אותיות הדבור. ואחר כך בסוף ששת ימי בראשית נאמר והנה טוב מאד ויכלו השמים, פירוש טוב מאד היא בחינת בעל תשובה, כידוע, דטוב זה יצר טוב ומאד זה יצר הרע כשנהפך לטוב על ידי התשובה.
שם ה׳ נמשל לשמש עצמה, ושם אלקים – מדת הדין והצמצום – נמשל למגן ונרתיק המכסה על אור השמש שלא יזרח בכל תוקפו, וכך להיות שהחיות דשם ה׳ עצמו היא למעלה מגדר שינוי, אי אפשר שתתהווה ממנו מציאות יש בעל שינוי אלא על ידי התלבשותו בנרתיק וכלים דשם אלקים המכסה ומעלים על שם ה׳, ועל ידי זה יוכל להיות נקרא המרגיש את עצמו ליש ומציאות בפני עצמו. במעשה בראשית נאמר רק שם אלקים, מאחר שהבריאה יש מאין בששת ימי בראשית היא דווקא על ידי התלבשות והסתר החיות דשם ה׳, כלומר, עניינו של שם אלקים שהוא כמו נרתיק וכיסוי לשם ה׳.
עבודה פנימית:
כתבי איך את מקבלת את השבת:
איזה הכנות את עושה, רק חומריות או גם רוחניות?
מה את חושבת שאת צריכה כדי לנקות את לכלוכי הנפש מהחולין?
האם מה שלמדנו היום יכול לעזור לך בקבלת השבת?
כתבי תפילה להשי״ת שיעזור לך לצאת מהחולין ולקבל שבת באמת.